<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ד'</h1>
<h2>דף לב:</h2>
גם יש דרך אחרת שמותר למלוה להחזיק במעות שלקח ברבית, והוא כגון שמחלן אצלו הלוה אחר שידעו שניהם שאסור רבית עשו בזה הותר לו והמחילה מועלת לשניהם. וכדגרסינן בקמא פרק הגוזל קמא [ב"ק צ"ד ע"ב] ת"ר הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. פירוש, אלא שיש ללוה למחלו אצל המלוה אם רצונו שתהא רוח חכמים נוחה הימנו. והטעם, כדי שלא יהו נמנעים מלהשיב וכדי לפתוח להן דרך תשובה. ואמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו. פירוש, בימיו אירע מעשה שתקן הוא תקנה זו, דמעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה ואמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפילו אבנטך אינו שלך, ונמנע אותו האיש מלעשות תשובה, באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומכאן יש מוכיחין דמדקתני המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שיש ללוה למחלו לו ולהניחו אצלו, ובזה יצא המלוה ברבית מידי איסורו, מכלל שהמחילה מועלת ברבית. וכן בזה סברת הר"מ. וזה מה שכתב בספר משפטים [מלוה פ"ד הי"ג], הורו מקצת הגאונים ז"ל שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום, שכל רבית שבעולם מחילה הוא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפילו ברבית של דבריהם. ויראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה החזר לו וידע הלוה שדבר אסור עשה ויש לו ליטול הימנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים אין מקבלין מהם והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, מכלל שהמחילה מועלת, ע"כ. ואיכא דקשיא להו ההוא דגרסינן באי זהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] וסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא אמר רב נחמן גבי מוכר פירות דקל וכו', ומודינא דאי שמיט ואכיל פירי לא מפקינן מיניה, ומשנינן התם זביני ומהניא להו מחילה הכא הלואה ולא מהניא להו מחילה. והאי קושיא ליתא, דמחילה בטעות שאני, דמסתמא כיון דלא ידע לא מחיל ליה במלתא דאסורא כגון הלואה, אבל היכא דמחליה ולאו בטעות מחילתו מחילה ושרי.
וזה שכתבנו שאין מקבלין מהם ואם עבר וקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, יש לנו לישב דבר זה, כי כמה משניות ובריתות וכמה מעשים נמצאים בתלמוד שהיו מעשים וכופין את הגזלנין לשלם, כדאיתא בההוא דגזל נסכא מחבירו וכו' [שבועות ל"ב ע"ב], וההוא עובדא [ב"ק צ"ו ע"ב] דגזל [תורא] מחבריה ואזל כרב בהו כרבא ואתא לקמיה דרב נחמן ואמר להו זילו שומו ליה שבחאה דאשבח, אלמא שהם היו דנין לחייב הגזלנין לחזר גזלתן. גם בענין הרבית מצאנו בכמה מקומות שאנו אומרים רבית קצוצה יוצאה בדיינין, וא"כ דאין מקבלין מהם למה מטריחין הדיינין להוציא מהן הרבית. ואין לנו לתרץ ולחלק שכל אלו שדנין בהן החזרה בגזלה קיימת וברבית קיים עסקינן, דהא אפילו כשאינו קיים אנו מוציאים, וכדאמרינן באיזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"א] האי מאן דמסיק בחבריה זוזי דרביתא ומכר ליה בשכירות הבית ונפרע על ענין זה מדמי הרבית שהיה לו עליו [חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה ניהליה בתריסר] כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן [מיניה], וזה הרבית בודאי אינו בעין, שכבר דר [בבית] והלך לו, אפילו הכי כופין אותו ונותן אותו שכירות משלם הואיל והיו דמי רבית בידו. על כן יש לנו לתרץ שרבי בימיו בלבד הורה ואמר דין זה ולדורו תקן אותו אבל לא נהגו בו לפניו ואף לא נהגו לאחריו. אלא שקשה לזה התירוץ זו המשנה שאנו מוצאין [ב"ק צ"ג ע"ב] כל הגזלנין משלמין כשעת גזלה, ואותה המשנה מסתמא רבי שנאה ובימיו היתה נוהגת. אלא שיש לנו לתרץ שלא נתקן תקנה זו אלא בגזלנין העוסקין בענין הגזל תדיר, כאותו מעשה דההוא גברא דא"ל אשתו אפילו אבנטך אינו שלך, שכל עסקו ומה שרווח בכל ימיו מן הגזל היה, גם המלוים ברבית כל ימיהם קמצו ממונן מעסק זה, ומאלו שנה רבי שאין מקבלין מהם, שאלו אם יבואו להחזיר לא יספיק להם את שלהם וישארו רקנין מכל ממונם ובזה יהיו נמנעים מלעשות תשובה, וירד רבי לסוף דעתם ותקן שלא יקבלו מהם כדי לפתוח להם תשובה, אבל מי שאינו גוזל או מלוה ברבית אלא דרך מקרה ואין עיקר עסקו בכך זה ודאי צריך להחזיר אף בימי רבי. ועל זה איכא דק"ל א"כ מצאנו חוטא נשכר שכל אדם שעסקו בגזל לא נקבל ממנו והוא פטור ואע"פ שעדין ממון הגזל בידו. על כן מתרצים שעיקר כל תקנת רבי לא היתה אלא במי שרוצה לחזור מעצמו בלא עשוי ב"ד ואנו מכירים בהם שדעתם לחזור אחר תשובה יפה, אבל מי שאינו חוזר מעצמו ודאי כופין אותו להחזיר, ועל כגון אלו נשנו כל הבריתות והמשניות שבתלמוד שדנין דיני הגזילה והרבית להחזירו מהן, אבל לא נתקנה תקנה זו אלא לשבים לרצונם. ואע"פ שאין אנו מקבלין מהם אינם יוצאים ידי שמים עד שיהו מחזירין, והאחר לא יקבל. וכדגרסינן בהגוזל [ב"ק צ"ד ע"ב] וכי מאחר דאין מקבלין מהם למה מחזירין, לצאת ידי שמים. וכל זה שפסקנו שאין מקבלין מהם ה"מ בשאין אותה גזלה עצמה קיימת או רבית עצמו או דבר המסויים, אבל אם היתה גזלה קיימת או הרבית דבר המסויים והרי הוא בעצמו בעין מקבלין מהם ורוח חכמים נוחה הימנו אם יקבל מהם. וכדגרסינן בהגוזל [שם צ"ה ע"א] והשתא דאמר רב נחמן כאן בגזלה קיימת כאן בגזלה שאינה קיימת אידי ואידי לאחר תקנת רבי ולא קשיא כאן בגזלה קיימת כאן שאינה קיימת. ומקשינן והא אבנט גזלה קיימת הוא ואפילו הכי אמר שאין מקבלין ממנו, ומשנינן דמי אבנט קאמר, וכולה מילתא כדאיתא התם.
<h2>דף מג.</h2>
וכל דבר שיש לו ברשותו כגון ענבים המחוברים לקרקע או תבואה מחוברת לקרקע שפסקנו למעלה מחוסר ב' פוסק ג' אינו פוסק צריך שיקנה ממנו בקנין הידוע לקנייתן כדי להעמיד מקחו על כרחו של מוכר, והוא שאם מכר לו ענבים שהן צריכין לקרקע ולא נתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרים אלא שתים ונמצא שהוא מותר לפסוק עליהם, צריך שיקנה לו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם, דכיון שאין עומדות עכשו להבצר הרי הן כקרקע. ואם אינן צריכין לקרקע כגון ענבים העומדות להבצר הרי הן כמטלטלין. ואע"ג דגבי שומר דיינינן להו כקרקע, וכדאיתא בשבועות [מ"ג ע"א] מחלוקת דר"מ ורבנן דרבנן סברי לאו כבצורות דמיין וה"ל כקרקע ופטור, הא קא פריש רבינו ן' מיגש דדוקא לענין שומר דלאו למתלשיניה מסרינהו ניהליה, אבל מוכר כיון דלמתלשינהו זבנינהו ניהליה והגיעו להבצר, כבצורות דמיין ודיינינן בהו דין מטלטלין לכל מילי, כגון, דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן. וכבר בררנו זה בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ז ע"א] בענין הלוקח פשתן מחברו ותלש בו כל שהוא שקנאו, ואקשינן התם אטו מפני שתלש בו כל שהוא קנאו, ומשנינן הב"ע דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה. וי"מ קניה זו משום דהוי כשוכר את מקומו. וי"מ משום הקנאת אגב, וה"ק יפה לי קרקע כל שהוא וקנה אותו ואגבו תקנה פירותיו שעליו, דכיון שהוא כשאר מטלטלין הרי קנינו באגב כדרך קנית שאר מטלטלין, אבל אם מכר לו פירות העומדים להבצר אע"פ שקדם ותלש מהן או שאמר לו קנה קרקע זה לפירותיו לא קנה, שאין נקראין פירותיו כיון שאין צריכין לקרקע, וה"ה שנקנין בקנין שהרי הן בעין וכבר באו לעולם, ואין צריך לומר שיכול לחייב עצמו בהם אם רצונו שיעמדו באחריותו. וכבר הארכנו בזה בפרק המוכר את הספינה בספרי הנקרא זכרונות.
